<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פל"ב</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ואם הפקיד חומץ או יין מבושל ביד גוי אינו צריך חותם בתוך חותם, אבל בחותם אחד סגי, אי משום נסוכי לא מנסכינן ליה. אי משום חלופי, כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. ואית דאמרי דאם נגע גוי בחומץ שלנו שהוא כשר ומותר ליגע בו גוי לכתחלה. ויש אומרים דדוקא בחומץ חזק שעברו עליו שנים עשר חדש אחר שהחמיץ, או אם לא עברו עליו שנים עשר חדש והוא סופתיקא שמעלה רתיחה בארץ, אז אם נגע בו גוי כשר ומותר ליגע בו לכתחלה. והכי מסתבר. ויש אומרים שאם ישראל נותן יין בתבשיל ונוגע בו הגוי קודם שהרתיח באש מותר. ודוקא תבשיל שאין היין ניכר בו כלל, אבל אם משים ישראל ביושביר"ט או בחרדל והדומה להם יש לחוש למגע גוי, לפי שהן בעין יותר. אבל אם נגע גוי בדיעבד ביושביר"ט או בחרדל ודומה להם מותר לאכול לישראל.
<h2>דף לא.</h2>
המפקיד יינו ברשות הגוי צריך חותם בתוך חותם היכא דלא ייחד לו קרן זוית. אבל ייחד לו קרן זוית יש אומרים שדי לו בחותם אחד. ולדעת הר"ם אפילו ייחד צריך חותם בתוך חותם. וראוי להחמיר כדבריו. וייחד הוא כגון שמסר הגוי לו בית אחד או מקום אחד והתנה עמו שלא יעבור הגוי דרך שם. שאם הגוי עובר שם לא קרינן ליה ייחד. ואם עשה חותם אחד ולא ייחד אסור בשתייה ומותר בהנאה. ויש אומרים שבחותם אחד אם יש לו לישראל טביעות עין שהוא חותמו שעשה בו שמותר בשתייה, דקיימא לן בעלמא [חולין צ"ו ע"א] דטביעות עינא עדיף מסימנא. והילכך עדיף משני חותמות.
וחותם בתוך חותם אמרינן בגמרא, נוד בדיסקיא צרורה וחתומה פיו למטה הוי חותם בתוך חותם. פירוש שהוא מתירא שמא לא יחזור הכפל למקומו ויכירנו. וחתימה דקאמרינן, אפילו בקשר משונה, ובלבד שיכיר את קשרו שלא נשתנה. ודוקא במפקיד יינו אצל הגוי שהוא חוזר ורואה את קשרו, ולא חיישינן לזיופא. אבל השולח אצל חבירו יין ביד גוי ממקום למקום בבקבוקים צריך להשים זפת על כסוי הבקבוק או בצק, ואחר כך יכתוב בנייר מלמעלה "יין כשר". וזהו חותם בתוך חותם. ואם שם על החתימה עיסה או שעוה, וחבר החותם עם עץ יכתוב חצי האותיות בשעוה וחצי האותיות על דפני הכלי, או בחותם אחד בהודעת כתב לחבירו איך חתמו, ויודיע לגוי שכך שלח לו. ומועיל כחותם בתוך חותם. דכיון דיודע מירתת ולא מזייף.
<h2>דף לא:</h2>
כתב הרב בעל התרומה שרבינו שלמה שלח אל רבו רבינו יצחק ב"ר יהודה "שמעתי עליך שאתה אוסר יינו של ישראל לשלחו בחותם אחד ביד גוי. והא קיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא". והשיב "כן הדברים, בימיהם היו חביות שלהם של חרס וסגי בחותם אחד על פי החבית. אבל חביות שלנו שהן של נסרים מחוברים זה לזה יכול לתחוב חודו של סכין או מסמר בין הנסרים ובין השולים אפילו באמצע הנסר ויוצא היין דרך שם ולתחוב קוץ למלאות הנקב". והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף סא.</h2>
והמטהר יינו של נכרי, רוצה לומר שדרך ישראל יינו בטהרה כדי שיהיה מותר לישראל ויקחוהו ממנו, והיה היין בביתו של גוי, אם היה ישראל זה ששומר היין דר באותה חצר היין מותר [ו]אע"פ שהפתח פתוח והשומר נכנס ויוצא. ואם היה השומר דר בחצר אחרת היין אסור בהנאה, ואע"פ שהמפתח או החותם ביד ישראל, שכיון שהיין של גוי וברשותו, אינו מתפחד לזייף ולהכנס לבית, כיון שהיין של גוי, מפני זה אסור בהנאה אלא אם כן היה השומר דר שם בחצר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר תמיד, אלא אפילו נכנס ויוצא. ובין שיהיה היין ברשות בעל היין בין ברשות גוי אחר, אסור בהנאה אם לא היה השומר דר בחצר, דחיישינן לגומלין. כן דעת הר"ם. ויש חולקים בזה, והעיקר כדעת הר"ם. ויש לומר שאם אין השומר דר באותה חצר ויש חותם בתוך חותם דמותר, דכולי האי לא טרח ומזייף.
הלוקח בית או שכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין, אם ישראל דר באותה חצר או שומר יוצא ונכנס מותר, שהגוי מפחד תמיד ואומר עתה יכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו. ואם היה היין בבית הפתוח לר"ה וישראל וגוים דרים בה, אע"פ שאין שם מפתח או חותם מותר. ואם אין הבית פתוח לרשות הרבים ואין ישראל דר באותה חצר, צריך חותם אחד ומפתח בידו, ואינו חושש שמא יזייף הגוי החותם ויפתח הבית. יצא ולא סגר הבית, או שסגר והניח המפתח בידו ימים רבים, הרי היין אסור בשתייה, שמא נכנס הגוי וניסך, שהרי אין הישראל שם. ואם אמר לו אחוז לי מפתח זה עד שאבוא, כלומר לפי שעה, הרי היין מותר בשתייה. שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
<h2>דף סט:</h2>
כתב הרב בעל התרומה שרבינו שלמה שלח אל רבו רבינו יצחק ב"ר יהודה "שמעתי עליך שאתה אוסר יינו של ישראל לשלחו בחותם אחד ביד גוי. והא קיימא לן כרבי אליעזר דלא חייש לזיופא". והשיב "כן הדברים, בימיהם היו חביות שלהם של חרס וסגי בחותם אחד על פי החבית. אבל חביות שלנו שהן של נסרים מחוברים זה לזה יכול לתחוב חודו של סכין או מסמר בין הנסרים ובין השולים אפילו באמצע הנסר ויוצא היין דרך שם ולתחוב קוץ למלאות הנקב". והמחמיר תבא עליו ברכה.
<h2>דף ע:</h2>
הלוקח בית או שכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין, אם ישראל דר באותה חצר או שומר יוצא ונכנס מותר, שהגוי מפחד תמיד ואומר עתה יכנס לביתו פתאום וימצא אותי בתוך ביתו. ואם היה היין בבית הפתוח לר"ה וישראל וגוים דרים בה, אע"פ שאין שם מפתח או חותם מותר. ואם אין הבית פתוח לרשות הרבים ואין ישראל דר באותה חצר, צריך חותם אחד ומפתח בידו, ואינו חושש שמא יזייף הגוי החותם ויפתח הבית. יצא ולא סגר הבית, או שסגר והניח המפתח בידו ימים רבים, הרי היין אסור בשתייה, שמא נכנס הגוי וניסך, שהרי אין הישראל שם. ואם אמר לו אחוז לי מפתח זה עד שאבוא, כלומר לפי שעה, הרי היין מותר בשתייה. שלא מסר לו אלא שמירת המפתח.
<h2>דף עה:</h2>
וגוי שהוא אוכל יושביר"ט או חרדל בקערה קטנה והותיר, אסור לישראל לאכול המותר שנשאר לגוי, שאם לא יהיה אסור משום מגע גוי הוא דבר מאוס לאכול לישראל שום מותר שנשאר לגוי. וכן בתבשיל אף אם לא בשלו אלא ישראל. ולא לחתוך לחם בסכין שלהם אם לא נעצו הרבה פעמים בקרקע שלא ישאר שום שמנינות על הסכין. וגם שלא לאכול שום דבר בקערה שלהם שהודחה, אפילו חלב צונן. וזה כולו נאסר להרחקה יתירה בעבור שמנינות של נבלה. אבל מותר לשאול מן הגוים מיחם שקורין קאלפאדיו"ר להחם בו מים, שאין דרכם לעשות בו כי אם חמים. ומנא לן דאזלינן בתר אורחא דמילתא, דתנן הלוקח כלי תשמיש מן הגוים, את שדרכו לטבול יטבול וכו'. אלמא בתר דרכו אזלינן.
